החלטה בתיק ת"א 43939-02-10

1. לפניי עתירת המבקשות להתיר להן לפצל סעדיהן, בהתאם לסמכותי לפי תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").
2. המדובר בתביעה שהגישו המבקשות כנגד המשיב. לטענתן הינן בעלות הקרקע הידועה כגוש 52 חלקה 10202 מאדמות בנימינה (להלן: "הקרקע") על פי צו ירושה מאת אביהן - מר גוטגולד אריה. לטענתן, רכש אביהן את הקרקע מאחר - כאשר בקרקע התגורר המשיב, כבר רשות, בבית בן חדר ובחצר. המבקשות טענו בכתב התביעה כי המשיב המשיך להתגורר בקרקע, אולם שילם דמי שכירות, ללא שהיה בידו חוזה בכתב. עוד טענו הן כי בהמשך הרחיב המשיב את הבית בו התגורר והוסיף עוד שני חדרים וסככות לבהמות שגידל, ובכך הפר את תנאי הרישיון - ועל כן אף הוגשה כנגדו תביעת פינוי על ידי אביהן בשנת 1992 (להלן: " תיק הפינוי"), אולם בשל מצבו הבריאותי הסכים אביהן להסכם הפשרה ולפיו ימשיך המשיב להתגורר בקרקע בתנאי שדמי השכירות יועלו בהתאם. המבקשות טענו כי נדהמו לגלות כי לאחר פטירת אביהן השתלט המשיב על שטח בן כארבעה דונם מאדמותיהן.
3. בתביעתן עתרו המבקשות לסילוק ידו של המשיב, ולמתן סעד הצהרתי ולפיו הפר המשיב את תנאי הרשיון, ועל כן הרשיון בטל או ניתן לביטול, ובכל מקרה להכריז כי המשיב הינו בר רשות ואינו דייר מוגן, וכן להכריז כי תוספות הבנייה שביצע המשיב אינן חוקיות ועליו האחריות לשאת בתוצאותיה, ולשפות את המבקשות בהתאם.
4. המשיב טען מנגד כי התגורר בקרקע על פי הסכם בכתב שנחתם בינו לבין אבי המבקשות, ועל כן יש לראותו כדייר מוגן על פי חוק. כן טען המשיב כי לא ביצע כל בניה נוספת מעבר לזו שהייתה במעמד חתימת החוזה בינו לבין אבי המבקשות.
5. עד כה התקיימו בפניי ארבע ישיבות קדם משפט, וכן ישיבת הוכחות ביום 26.06.11, בסופה ניתן צו להגשת סיכומים. יצויין כי ביום 14.07.11 הוגשה מטעם המשיב בקשה לגילוי ועיון במסמכים ולסילוק התביעה על הסף, והתביעה לגילוי ועיון נדחתה בהחלטתי מיום 01.11.11 - בין השאר, לאור השלב בו מצויה התביעה.  
6. המבקשות עותרות בבקשתן כי יתאפשר להן לתבוע בתביעה נפרדת בגין דמי השימוש הראויים עבור השימוש בקרקע, וכן כי יתאפשר להן לכלול בתביעה הנוספת תביעה לצו להריסת כל הבנייה שבוצעה ללא היתר ולסילוק כל הנטיעות במקרקעין, ו"להשבה ו/או לתשלום מיסים וארנונה אשר נעשו בידי הנתבע שלא על פי היתר ו/או הרשאה מידי הבעלים וכן תביעה בגין כל נזק ו/או קנס ו/או הוצאה ו/או חיוב שנגרמו בשל התנהגות הנתבע".
7. המבקשות טוענות כי כבר בכתב התביעה (סעיף 10) הצהירו הן כי בכוונתן לעתור במהלך ההתדיינות לפצל סעדיהן ולתובעם בתביעה נפרדת, וכי מטרת הבקשה - שמירה על זכויותיהן לתבוע את כלל הסעדים המגיעים להן מן המשיב. המבקשות טוענות כי בקשה זו הוגשה עתה לנוכח העובדה שבמהלך מסכת שמיעת הראיות "התאשר לכב' בית המשפט" כי המשיב ביצע בנייה ונטיעה במקרקעין ללא כל הרשאה, וכן לאור העובדה שניסיון להגיע לפשרה לא צלח. לטענת המבקשות על פי סדרי הדין, ניתן להגיש בקשה זו בכל עת עד תום הדיון, וכל עוד היא תלויה ועומדת.

8.  המשיב טוען מנגד כי המבקשות לא נתנו כל הסבר מדוע הוגשה בקשה זו בשלב כה מאוחר, לאחר שהסתיים שלב הבאת הראיות, במיוחד כאשר מדובר בסעדים אותן יכולות היו המבקשות לכלול כבר בכתב התביעה. כן טוען המשיב כי המבקשות לא כללו בבקשתן כל מסמך המהווה, ולו ראשית ראייה, לסעדים שמבוקש לפצלם מן התביעה. המשיב טוען כי הבקשה הינה למעשה, ניסיון למקצה שיפורים שנועד להלך עליו אימים, לאחר שלא הסכים לביטול הסכם הדיירות המוגנת.
9. המבקשות הגישו תשובה לתגובה, בה חזרו על בקשתן, וטענו כי המשיב לא התייחס בתגובתו לכך שהבקשה נכללה בכתב התביעה. עוד טענו הן כי לו היה מושג הסכם פשרה, הרי שבקשה זו הייתה מתייתרת, ועל כן היא הוגשה לאחר שנכשל הניסיון להגיע לפשרה.

דיון והכרעה

10. תקנה 45 לתקנות קובעת לאמור:

"מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו".

11. הכלל עליו מורה תקנה 45 לתקנות הינו, כי כאשר עילת התביעה היא אחת, אין לפצלה לתביעות אחדות, אלא יש למצות את מלוא הסעדים בתביעה אחת (ראו: ע"א 466/89 צברי נ' מסוארי פ"ד מה(1) 177 (להלן: עניין צברי)). סעד שלא נדרש, אין לתבוע בתביעה נוספת, אלא אם התקבלה רשות לכך מאת בית המשפט. כמובן, רשאי התובע לוותר על סעד לו הוא זכאי, אולם אם עשה כן, לא יוכל לתובעו בעתיד (ראו: ע"א 7905/98 Aerocon C.C . נ' הוק תעופה בע"מ פ"ד נה (4) 387).  תכליתה של תקנה 45, בדומה לרציונאל העומד ביסודה של תורת מעשה בית דין, הינה מניעת הטרדת הצדדים להליך פעמים מספר בגין אותה עילת תביעה, וכן האינטרס הציבורי במניעת הטרדתו של בית המשפט פעמים רבות, אשר משפיעה על זכות הגישה לערכאות וגובה מחיר כלכלי מהקופה הציבורית (ראו: א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה עשירית, 2009) 126-127 (להלן: גורן).
12. הגדרת עילה לצורך הקביעה האם מדובר בעילת תביעה אחת, הינה - כל אשר בלשון בני אדם נחשב לסיבה הדומיננטית של התביעה הראשונה (ראו: ע"א 477/68 הופמן נ' מיכאלי-לויטל פ"ד כג(2) 52) . הנטייה כיום הינה להרחיב את הגדרת המונח העילה, בהקשר לתקנה 45, וזאת, מתוך מגמה שלא להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה, כאשר ישנה חשיבות למחלוקת המהותית, ללא צורך בחפיפה מוחלטת בין העילות ( גורן, 131).
13. עוד אציין כי הגישה הרווחת בפסיקה הינה כי במקרה בו זכה אדם בתביעה לסעד הצהרתי אותה הגיש, רשאי אותו אדם לתבוע בנפרד את הסעדים האופרטיביים, מבלי שיידרש לבקש היתר לפיצול סעדים ( ע"א 10474/03 הכהן נ' מלונות הים התיכון (טרם פורסם, ניתן 24.11.05)). כך גם נקבע בפסיקה כי בקשה לפיצול סעדים ניתן להגיש גם בשלבים מתקדמים של התביעה, ואף בשלב הסיכומים (ראו עניין צברי, לעיל), כל עוד התביעה תלויה ועומדת ( ע"א 1282/05 רסקו חברה להתישבות נ' ארוך (טרם פורסם, ניתן 29.05.06)).
14. בענייננו, אכן במסגרת התביעה נדרש סעד הצהרתי, לפיו מעמדו של המשיב הינו של בר רשות, והבניה שביצע הינה על אחריותו בלבד, אולם יחד עם זאת נדרש גם סעד אופרטיבי של סילוק ידו של המשיב מן הקרקע. לאור המקובל בפסיקה, נראה שאין לראות בהגשת הבקשה בשלב זה משום ויתור על הזכות לפיצול התביעה, ועתה נותר לבחון את הסעדים שפיצולם מבוקש בבקשה, ולקבוע האם יש מקום לפצלם מתביעה זו.

א.      דמי שימוש ראויים - נראה שעל מנת לתבוע סעד זה בתביעה נפרדת, אין צורך כלל להגיש בקשה לפיצול סעדים, שכן סילוק היד, עילתו - אי מתן רשות להשתמש בנכס, ואילו  דמי השימוש, עילתם בדיני עשיית עושר ולא במשפט (ראו: רע"א 1156/02 ח'יר נ' לידאי פ"ד נז(3) 943 (להלן: עניין ח'יר), כן ראו ספרו של השופט גורן בעמוד 127). כך או כך, אילו היה צורך בפיצול סעדים ראוי היה ליתן רשות זו, ולו מן הטעם שאין התובע יודע מתי יסלק הנתבע את ידו מן הנכס.

ב.       צו להריסת הבנוי והנטוע על הקרקע - הלכה היא כי תביעה שעניינה שימוש במקרקעין הינה בסמכותו של בית משפט השלום, למעט אם עניינה נוגע להריסה, שכן אז אין מדובר בשמירה על גוף הנכס, וכאשר עצם מציאות המבנה הלא חוקי- ולא השימוש שעושים במבנה - היא הפוגעת בשימוש, הסמכות היא בידי בית-המשפט המחוזי ( רע"א 7166/02 פונטה אלגריה נ' שמאי אברמוב פ"ד נז(1) 337, 339). יחד עם זאת, נקבע כי ככל שמבוקש סעד של הריסה יחד עם סעד של פינוי, אזי גם סעד הפינוי הינו בסמכות בית משפט השלום, (ראו:  רע"א  3189/06 אפרים וולפינגר נ' בן ציון יוצא אם כן, שסעד ההריסה על פי דרך המלך - אינו בסמכות בית משפט זה, וממילא אין צורך לבקש פיצול סעדים בגינו.  כך או כך, נראה כי בנסיבות העניין, למקרה והסעד ינוסח כזה שמקומו יהיה בבית המשפט השלום, יש להיעתר לבקשה לפיצול הסעדים.

ג.        השבה של תשלומים שביצע המשיב ללא הרשאה - לא הובררה מהותו של סעד זה, ועל כן הבקשה לפצל הסעדים לגביו נדחית בזאת.